מסכת מנחות פרק ז – המבנה הספרותי

a (א) התודה היתה באה
חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות
שתי איפות
האיפה שלש סאין
עשרים עשרון
עשרה לחמץ ועשרה למצה
עשרה לחמץ עשרון לחלה
ועשרה למצה
ובמצה שלשה מינין
חלות ורקיקים ורבוכה
נמצאו שלשה עשרונות ושליש לכל מין
שלש חלות לעשרון

a (ב) המלואים היו באים
כמצה שבתודה
חלות ורקיקים ורבוכה

b במדה ירושלמית היו שלשים קב
חמשה עשר לחמץ וחמשה עשר למצה
חמשה עשר לחמץ קב וחצי לחלה
וחמשה עשר למצה ובמצה שלשה מינין
חלות ורקיקים ורבוכה
נמצאו חמשת קבים לכל מין שתי חלות לקב

b הנזירות היתה באה
שתי ידות במצה שבתודה
חלות ורקיקים ואין בה רבוכה
נמצאו עשרה קבים ירושלמיות
שהן ששה עשרונות ועדוין
ומכלן היה נוטל אחד מעשרה תרומה
שנאמר
והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'
אחד שלא יטל פרוס
מכל קרבן
שיהו כל הקרבנות שוין
ושלא יטל מקרבן לחברו
לכהן הזרק את דם השלמים לו יהיה
והשאר נאכל לבעלים

(ג) השוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה
לא קדש הלחם
שחטה עד שלא קרמו בתנור ואפלו קרמו כלן חוץ מאחד מהן
לא קדש הלחם
שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה
קדש הלחם
שחטה ונמצאת טרפה
לא קדש הלחם
שחטה ונמצאת בעלת מום
רבי אליעזר אומר קדש
וחכמים אומרים לא קדש
שחטה שלא לשמה
וכן איל המלואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן
לא קדש הלחם

(ד) נסכים שקדשו בכלי
ונמצא הזבח פסול
אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו
ואם לאו יפסלו בלינה
ולד תודה ותמורתה
והמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה
אינן טעונים לחם
שנאמר
והקריב על זבח התודה
התודה טעונה לחם
לא ולדה ולא חליפתה ולא תמורתה
טעונין לחם

(ה) האומר הרי עלי תודה
יביא היא ולחמה מן החלין
תודה מן החלין ולחמה מן המעשר
יביא לחמה מן החלין
תודה מן המעשר ולחמה מן החלין
יביא
התודה היא ולחמה מן המעשר
יביא
ולא יביא מחטי מעשר שני
אלא ממעות מעשר שני

(ו) מנין לאומר הרי עלי תודה
לא יביא אלא מן החלין
שנאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר
והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים
אם כן למה נאמר צאן ובקר
אלא להקיש כל הבא מן הבקר ומן הצאן לפסח
מה הפסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החלין
אף כל דבר שהוא בא בחובה לא יבא אלא מן החלין
לפיכך האומר הרי עלי תודה
הרי עלי שלמים
הואיל והם באים חובה לא יבואו אלא מן חלין
והנסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החלין